קליניקה לאימון נוירופידבק לוגו ראשי
חיפוש
אייקון חיפוש עמוד נוירופידבק
כיצד האימון עובד?
אייקון חיפוש עמוד נוירופידבק
חיפוש
חיפוש
-חדש.png

תכנית שנתית לאימון המוח - הפרעת קשב ו/או חרדות

רגע לפני שאפרט על התכנית השנתית במכון, חשוב לי לומר משהו. אני מניחה ולוקחת בחשבון שאת או אתה שקוראים את הדברים נמצאים במקום שבו אני הייתי: ספק גדול ביכולת של טיפולים טבעיים, כאלה שלא כוללים חומרים כימיים, ליצר שינוי שמחזיק מעמד.

התהליך המוצע כאן אינו עוד “טיפול”, אלא שינוי תשתיתי במערכת העצבים — בנייה מחדש של ויסות מוחי שישפיע על התפקוד הלימודי, הרגשי והחברתי לשנים קדימה.

שמי שמרית דרור, ומזה 26 שנים אני מלווה ילדים, נערים ומבוגרים עם קשיי קשב וריכוז, לקויות למידה, חרדות וילדים על הרצף האוטיסטי. אני לא רוצה להלאות אותך בסיפור חיי עד שהגעתי סוף־סוף לטיפול המתאים בהפרעת הקשב הרצינית שהייתה לי, רק אומר שזה היה סיוט ולצערי בכמה וכמה היבטים של החיים.

אני, מה שנקרא, “זכיתי בהכול”. בעיות חברתיות שבדיעבד אני מבינה שנבעו מתחושת ניתוק. אם מאבדים ריכוז בכל רגע במתרחש מסביב – זו תחושת ניתוק. אבל אז לא ידעתי להבין שזה מה שקורה.אימפולסיביות רגשית ומחשבתית – לא קראתי בכלל שאלות, דילגתי על חלקים בטקסט, הוצאתי רגשות באופן בלתי נשלט על חברים לכיתה, מורים והורים.

בילדות ובנערות הייתי ה“מעופפת” של הכיתה, וזה חמור בעיניי יותר מאלו שמושכים את תשומת הלב. אותם לפחות רואים. הם לא שקופים. זו תחושת ניתוק שקשה להסביר.

היו קשיים לימודיים אדירים. השיא היה מבחן במדעים שעליו כתבתי שוב ושוב “טיפשה טיפשה טיפשה”.(ואז המורה כעסה עליי שהרסתי את המבחן – וכמו שקורה לא מעט במערכת, לא היה שם מי שיעצור רגע לראות את הילדה שמאחורי הציון).

רק היום אני מבינה את הקושי של אמא שלי לעמוד מהצד ולראות את הילדה שלך נעלמת בתוך עצמה, כשהיא ידעה כמה אני חכמה – אבל העולם רואה רק את ה'נכשל' במבחן.

היו עוד כמה שיאים לאחר מכן, עד שהגיע השיא הסופי: סיום סמסטר ראשון בתואר בכלכלה בנכשלים. 

וכן, ניסיתי בהתחלה כל מיני כלים לשינוי, כשהמרכזיים בהם היו ביופידבק (שעזר מעט) ותהליך קואצ’ינג אישי (שלא עזר בכלל). עברתי עוד כלים רבים אחרים.

ואז ניסיתי תרופות.

תופעות הלוואי היו בלתי נסבלות.

-חדש.png

אהבה עצמית מבורכת

אני חושבת שאם אשים את האצבע על השינוי, הוא נובע מכך שחינכו אותי לאהבה עצמית גדולה. כזו שכאילו אמרה לי: על עצמי אני לעולם לא אוותר.

ולכן לא נשארה לי ברירה אלא להמשיך לחפש פתרונות. כבר לא הייתי נערה שהפרעת הקשב משפיעה אצלה רק על המצב החברתי והלימודי. ההשלכות כבר נגעו בכל היבטי החיים.  פיזור בהוצאות כספיות (למי בכלל יש את היכולת להתרכז על מה מוציאים כסף כשבראש עוברת רכבת הרים במהירות שיא כל שנייה), דחיות של פרויקטים בעבודה, קשרים בינאישיים שחווים קשיים, קשיים בזוגיות ועוד.

לא הייתי מודעת לדברים בסיסיים, כמו לכך שאני קוטעת שוב ושוב את בן הזוג שלי כשהוא מדבר, מתוך צורך של המוח לדבר. הדיבור הוא תנועה, ותנועה משחררת דופמין.

לא הייתי מודעת לכך שלפעמים אני יוצרת דרמות מיותרות, רק משום שהמוח מחפש לשרוד. וכאשר לא מופרשים מוליכים עצביים כמו דופמין, המוח חווה זאת כסכנה. במצב כזה עדיף לו דרמה שמשחררת דופמין, העיקר לשרוד.

נקודת המפנה

אם לחפש היכן לשים את האצבע על הנקודה הספציפית שבה התחלתי להצליח לייצר שינוי, הרי שזה קרה כאשר הבנתי איך המוח עובד ברמה החשמלית והכימית. הבנה עמוקה באמת.

והלמידה החשובה והמשמעותית ביותר היא זו וחשוב לי שגם אתם תכירו אותה:

המוח שלנו הוא כמו ישות שחיה בתוכינו והיא ממש לא אוהבת שכופים עליה שינויים. הדרך היחידה שבה הבנתי שאני יכולה ליצור שינוי הייתה דרך שיתוף פעולה עם המוח, ללא כפייה.
כאשר אנו משתמשים בהתערבות כימית, אנו יוצרים שינוי חיצוני ומהיר בפעילות המוחית – שלא מייצרת שינוי מתוך למידה פנימית של המערכת המוחית.

ברגע שהבנתי את ההיגיון, היה לי קל יותר להבין באילו כלים הגיוני להשקיע ובאילו לא – מה באמת יכול להשפיע על הפעילות החשמלית והכימית של המוח.

חשוב לי להאיר בפניכם את המציאות כפי שהיא

שינוי בתסמינים של הפרעת קשב או חרדות פירושו שינוי בפעילות החשמלית והכימית של המוח.

נקודה. סימן קריאה. אין לזה יוצא דופן.

ההתנהגות, הרגשות והמחשבות שלנו הם שיקוף של הפעילות החשמלית והכימית במוח שלנו.

אבל גם הגוף משנה את המוח. העור שלנו ואיברים פנימיים וחיצוניים אחרים מלאים ברצפטורים (קולטנים) שמשפיעים על הפעילות החשמלית של המוח. תהליך של שינוי מתרחש רק כאשר מטפלים באופן הוליסטי – גם מהגוף אל המוח וגם מהמוח אל הגוף. 

ולכן אינני מציעה פתרון נקודתי – אלא תהליך.

אין שינוי של 100%. לא ראיתי כזה, ואולי משום שמעולם לא שאפתי לכזה. אני לא שואפת לילד שתמיד שולט בעצמו, תמיד מכין הכול בזמן, אף פעם לא כועס או מתפרץ. זה חלק מלהיות אנושי. השאלה היא המינון, וכמה זמן זה נמשך מרגע שזה קורה.

גם בנוגע לחרדות – אפילו לי, עם הכלים הטובים והמתקדמים ביותר, יש לעיתים מחשבות שעולות באמצע היום בלי סיבה ברורה, כמו “מה אם מחר איראן שוב תתקוף”.

אני כותבת זאת כי אין שינוי של מאה אחוז. אנחנו חיים בסביבה רוויית גירויים שמפעילים רגשות, ואבוי לנו מהיום שבו נשלוט יתר על המידה ברגשות שלנו.

מה השינוי שהמטופלים מדווחים עליו?

-חדש.png

קודם כול אני מציעה לכם לקרוא ישירות מהם בעמוד זה, אבל הנה כמה דברים שנאמרו בעל פה:

  • “הוא עמד ליד כל הכיתה והסביר להם משהו שלא הבינו. שמרית, לא אכפת לי בכלל שהוא יודע את החומר – זה שצבר עוד ניסיון שהעצים אותו.”
  • “הוא זכר את כל החוקים של Present Simple. שאלתי אותו איך הוא ככה זוכר והוא אמר: שמרית לימדה אותי טכניקה.”
  • “פחות מתפזר בהתארגנויות בוקר.”
  • “סף התסכול גבוה יותר. הוא לא רצה לקום לבית הספר, והסברתי לו השלכות – ופתאום קם והתארגן. בעבר שום הסברים לא היו עוזרים.”
-חדש.png